התאמה לנייד, ולמה "רספונסיבי" זה לא מספיק

אותם רכיבים, אבל השני נוח לאגודל אחד, בדרך ובשמש.

בשיטת D-Office אנחנו מתכננים כל עמוד קודם לנייד, כי שם רוב המבקרים פוגשים אתכם לראשונה.

הבעיה: "עשינו רספונסיבי"

"האתר שלנו רספונסיבי, אנחנו מכוסים." רספונסיבי אומר שהפריסה מסתדרת על מסך קטן, וזה הכרחי, אבל זה לא אומר שהחוויה תוכננה לנייד. מחשב מכווץ מייצר יעדי מגע זעירים, טפסים ארוכים, כפתורי פעולה שנעלמים מתחת לקפל, ותמונות ענק שנטענות לאט. זה "עובד", אבל ממיר גרוע. אתר מחשב שמכווץ לנייד הוא כמו עיתון גדול שמקפלים לארבע: כל המידע עדיין שם, אבל הרבה יותר קשה להשתמש בו.

נייד הוא הקשר, לא גודל מסך

ההבדל האמיתי הוא לא הגודל, אלא ההקשר. כל מאפיין של הנייד גוזר דרישת עיצוב אחרת:

מה זה אומר בפועל

בנייד, המבקר צריך להבין תוך שניות: איפה הוא, מה מציעים לו, מה הצעד הבא, ואיך לבצע אותו ביד אחת. מכאן נגזרות בחירות מעשיות, שרובן חוזרות לעקרונות שכבר ראינו: הפעולה העיקרית בהישג אגודל (לא בפינה עליונה), טופס קצר (כל שדה עולה בלידים, בנייד כפליים), טעינה מהירה (כל שנייה עולה בלקוחות, בנייד על רשת סלולרית), טקסט קריא בלי זום, והיררכיה חדה: דבר אחד בולט בכל מסך, לא עשרה. מעצבים לאגודל, לא לעכבר.

לתכנן קודם לנייד

אם רוב המבקרים מגיעים מהנייד, הגיוני לתכנן קודם את החוויה בנייד ורק אז להרחיב למחשב, ולא הפוך. כשמתחילים מהמחשב ו"מכווצים", הנייד תמיד יוצא מתפשר. כשמתחילים מהנייד, מכריחים את עצמנו לזקק: מה באמת חשוב, מה הפעולה, ומה אפשר להוריד. המחשב רק מרוויח מהמיקוד הזה.

הטעות הנפוצה

• להתייחס לנייד כמחשבה שנייה, ולתכנן קודם למחשב.
• יעדי מגע זעירים וקישורים צפופים, שקשה לפגוע בהם באגודל.
• טפסים ארוכים ותמונות כבדות, שבנייד כואבים כפליים.
• פופאפ שמכסה את המסך, מעצבן את המבקר וגם את גוגל.

מבחינת D-Office, אנחנו מתכננים קודם לחוויית הנייד: אגודל, מהירות ובהירות, כי שם רוב המבקרים מחליטים אם להישאר או לעזוב.

וגם כשהאתר מהיר ונוח לשימוש, נשארת עוד שאלה אחת בראש המבקר: "אפשר לסמוך עליהם?". זו בדיוק השאלה שבה עוסק הפרק הבא, אבטחה ואמינות.

רוב הלקוחות שלכם יפגשו את העסק לראשונה דרך מסך בגודל כף יד. זו לא גרסה של האתר, זו ההזדמנות הראשונה.

מושגים שהוזכרו